מי אני ומה זה פה?
  • התלהבתם? כתבו לי

    Items marked with * are required

    Processing Submission
    Close
  • שלום שלום

  • אני שלומית קוטיק, ואני מודה, אני מתלהבת.
    אני מתלהבת גם מדבר שאיש אינו מתלהב ממנו. מצגות. זאת העבודה שלי. אני עובדת עם אנשים וארגונים, עוזרת להם לזקק רעיון (יזמי, עסקי, שיווקי, פילנטרופי, אקדמי, לא אכפת לי מה, העיקר שיהיה מעניין ויעשה טוב לעולם) לכדי סיפור ויזואלי, כתוב נפלא, מעוצב לעילא, וארוז בתוך מצגת.
    אני חפשנית בלתי נלאית ומצאנית עם הרבה מזל. מחפשת השראה לעבודה שלי, תרה אחר תירוצים סבירים להמלט ממנה, ובדרך מוצאת המון דברים שמרחיבים לי את הלב, את הדעת ואת היריעה, מעמיקים לי את הגומה השמאלית ומחלצים ממני תובנות.
    מתלהבת.קום הוא מסע ההשראה שלי. אתם מוזמנים להצטרף, אולי תתלהבו גם.
    שלומית
  • me

    ניצוץ בעיניים

    קישור לכתבה

    הפוסט הזה מתחיל בשנת 2000. נדמה שעידן ועידנים חלפו מאז, לא? אני נזכרת. צה"ל יוצא מלבנון, קצב האידיוט מחליף את וייצמן, אריק שרון מצית את אינתיפאדת אל אקצה, מיכל ניב מתאבדת, גם עפרה חזה ויהודה עמיחי לא כאן יותר, איזו שנה. בטלויזיה ראינו הבורגנים, בסינמה מה נשים רוצות וגלדיאטור, ג'וליה רוברטס זוכה באוסקר על ארין ברוקוביץ'. ואני, גרה בירושלים, נוהגת בסובארו ג'סטי עם מזגן שלא עובד, לקראת סיום התואר הראשון (12 שנים מאוחר יותר, עדיין לקראת סיום התואר הראשון), וסיום סופי לגמרי של עבודתי הסטודנטיאלית בצופים (הייתי מרכזת בוגרת בשבט העֹמר שבגבעת התחמושת, וזאת הייתה העבודה הכי מיוחדת שהייתה לי בימי חיי). עם כמעט תואר ראשון והרבה חלומות, הגיע הזמן לחפש עבודה, בעיר שכה אהבתי אז. לא יודעת מה עבר לי בראש בדיוק, כשלקחתי לידי דפי זהב של ירושלים, הדפסתי 50 עותקים מקורות חיי, קניתי מעטפות ובולים, והתחלתי לשלוח את לחמי לפי האלף בית. התרחש נס, וחזרו אלי מהמקום שהכי חשקתי בו, משרד הפרסום מור קורן בירושלים. למה חשקתי? לא אכפת לי להודות. בגלל שירת הסירנה. רציתי להיות תקציבאית זוהרת כמו דלית קאהן (טלילה כץ הייתה בכלל סופרווייזר, אבל מה הבנתי), ורציתי להתאהב בעופר שטרסברג או נוח נאמן או מי שיבוא קודם. מור קורן נדמה היה כמקום מצויין לממש בו חלק מהפנטזיות האלה.

    הגעתי לראיון עבודה, והמשרדים נראו לי מהודרים, כמו לשכתה של עידית לינוביץ', לכל הפחות. התרשמתי עמוקות, והתקבלתי מיד, נו מה. התקציבים היוקרתיים של המשרד נתגלגלו לידי די מהר. הכל נראה לי קורץ, מעניין, זוהר ומבטיח אז. רשת הרהיטים הארצית, "רשת" מוצרי החשמל העממית, הקבלן (סליחה) הכורדי, המסעדה התורכית, וגם חברת המשקאות, נו אלה עם המשקה הכחול. זוהר כבר אמרנו?

    אני מרגישה שזר לא יבין זאת, אבל הייתה לנו חלקת אלוהים משלנו, בירושלים של אז. עבדתי עם אנשים טובי לב, תמימים, נטולי ציניות, מוכשרים אמיתיים, עם המון אהבה למה שעשינו. אהבתי להיות תקציבאית, ואהבתי את כל הלקוחות שלי, ולא חשוב בכלל התחום. מה שהיה חשוב היה הניצוץ בעיניים.

    12 שנים אחר כך, מקום אחר בחיים, אבל עדיין אוהבת את כל הלקוחות שלי, לא חשוב התחום, חשוב רק הניצוץ בעיניים. כזה הוא גם אשר, מנכ"ל mpl, חברה שעוסקת בניהול מסמכים ושימור ידע. זה תחום מורכב, ובואו נודה וסליחה אשר, יש מרתקים ממנו. המשימה שלנו הייתה לבנות הרצאה ומצגת אודות המערכת של mpl, לקראת כנס של השלטון המקומי. שוב פיהוקים, אני יודעת. אבל תאמינו לי, רק עד שפוגשים את אשר. ישבנו ודיברנו, שיחות מצגתרפיה כאלה, ומה שעלה מהשיחות שלנו, שוב ושוב, לא היו הפיצ'רים של המערכת והיתרונות שלה, אלא דווקא השינוי שהיא יכולה לחולל בחיי ארגונים, ובמיוחד באיכות חיי העובדים בארגון. אלא מאי? לכו תסבירו את לאנשים מדושני כרס ומזוגגי מבט אחרי ארוחת בוקר במלון בים המלח, במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב, יש להם אג'נדה. הם פשוט נגד.

    אז מה עושים? זורמים איתם. בחרנו לבנות את המצגת סביב חמישה מיתוסים ואמונות שיש לאנשים כלפי מערכות לניהול ידע, והפרכנו את הטענות אחת אחת. איירה, עיצבה והצחיקה אותי, רוני לוית הנהדרת מכולן, שלקחה את הסטורי בורד שלי ועפה איתו לארט מדוייק שיושב בול.

    בנינו את הסיפור דרך חמש דמויות: קובי המקובע, ספי שמעדיף להיות תמיד בסייף סייד, שושנה שלא יכולה עם שינויים, איתי איש ה-IT הממורמר, ומוני איש הכספים שלא יכול לחשוב על עוד הוצאה. הנה הם:

    מתחילים עם קובי המקובע, שמבוסס על חצי מטורף שקטלג כל שלט ושלט בעיר אחת די גדולה באיזור חיוג אפס שלוש.

    תראו, זה יורגן השבדי, והוא תמיד מסביר את הנכון. למשל, סתם שתדעו, שקטלוג ידני לעולם יהיה ליניארי וחד חד ערכי, אבל במציאות שליפת מסמכים היא אסוציאטיבית.

    ספי, בטוח שנייר הוא הכי בטוח.

    מילה מיורגן: לא בטוח ולא בטיחתכל'ס:

    זאת כבר שושנה, חביבת הקהל. סיפור אמיתי על א., מנהלת לשכת מנכ"ל בעירייה מסויימת, שסרבה במשך שנים להשתמש במחשב והתעקשה על מכונת כתיבה חשמלית.

    חובבת גאדג'טים 

    איתי איש ה-IT. ממורמר, קר לו שם בחדר השרתים. כל היום משגעים אותו שימצא קבצים שנעלמו בגיבוי.

    איך משכנעים מוני כזה, מנהל כספים, להוסיף עוד הוצאה קבועה?

    יש גם קטעים רציניים

    לא יכולתי שלא להדרים לים המלח, ולראות את אשר והניצוץ בעיניים עולים על הבמה ומדברים על מערכת טכנולוגית בלי אף צילום מסך אחד.

    התובנות האנושיות ניצחו, ובגדול. כה לחי!

     

    השאירו תגובה

    • *שדות חובה

    1. איזו שפה, איזה קונספט.
      זה יופי זה.
      הפגזת!

      א.דילברט 18.03.2012
    2. א שלי! אתה מבין שבשעות האלה אתה צריך לעבוד ולא לחקור את האינטרנט. אבל די די תמשיך. והפרחים אגב, לרוני לוית הגולה בארץ גרמניה.

      shlomit 18.03.2012