מי אני ומה זה פה?
  • התלהבתם? כתבו לי

    Items marked with * are required

    Processing Submission
    Close
  • שלום שלום

  • אני שלומית קוטיק, ואני מודה, אני מתלהבת.
    אני מתלהבת גם מדבר שאיש אינו מתלהב ממנו. מצגות. זאת העבודה שלי. אני עובדת עם אנשים וארגונים, עוזרת להם לזקק רעיון (יזמי, עסקי, שיווקי, פילנטרופי, אקדמי, לא אכפת לי מה, העיקר שיהיה מעניין ויעשה טוב לעולם) לכדי סיפור ויזואלי, כתוב נפלא, מעוצב לעילא, וארוז בתוך מצגת.
    אני חפשנית בלתי נלאית ומצאנית עם הרבה מזל. מחפשת השראה לעבודה שלי, תרה אחר תירוצים סבירים להמלט ממנה, ובדרך מוצאת המון דברים שמרחיבים לי את הלב, את הדעת ואת היריעה, מעמיקים לי את הגומה השמאלית ומחלצים ממני תובנות.
    מתלהבת.קום הוא מסע ההשראה שלי. אתם מוזמנים להצטרף, אולי תתלהבו גם.
    שלומית
  • me

    לאמא

    קישור לכתבה

    כשאמא שלנו הייתה בת 60, הכנו לה את סדרת הגלויות הללו (60 במספר, במקור), ששיקפו צדדים משעשעים ואהובים בהווייתה של אמנו ומשפחתנו, המאושרת בדרכה שלה, דווקא. הרעיונות נבעו מאיתנו, אורי, סיון ואנוכי ש., האיורים כמובן של סיון (לבטח הסתבכתי איתה, ממרום ג' שנות בצלאל. כרגיל).

    ארבע שנים בדיוק חלפו, והיום יש לאמא שלי יום הולדת. אצלנו במשפחה, לפחות באגף הגרעיני, קשה לפעמים לומר דברים פרונטלית. אבל היום, יום הולדת, אז אומר ככה, ישיר ופשוט,
    שאמא,
    אני אוהבת אותך.
    והיום במיוחד.
    את כבר יודעת למה.

    וכל השאר, בין השורות ובין התמונות (כרגיל בנוהל רגשנות, יש לגלול עד הסוף למטה, פליי לשיר, ואז ביחד).

    חדות העין תבחנה ודאי בסרוויס הקורנינג, שהוא סוג של פטיש של אמא שלי, חנה. נעים מאוד!

    אולי זאת אגדה אורבנית, אבל אבא שלנו מתעקש לספר שבראשית ימי הנישואין אפתה אמנו עוגת שוקולד דמויית פיתה שחומה ונוקשה שהרגה חתול תועה (או משהו כזה).
    כישורי האפייה נשתפרו פלאים עם השנים, ולאמא שלנו יש רפרטואר עוגות לא רחב, נכון, אבל תכל'ס, לא רואה את קרין גורן ממטר. רולדה, ועוגת תפוחים, ועוגת השוקולד הנימוחה והמושלמת. כן. עם מרגרינה, אבל לא תרגישו בחיים.
    טוב, אין בית בלי העוגה הזאת. נכון? בילדותי שלי, קראו לה עוגת כלב. בילדותה של אחותי סיון, כבר קראו לה קנגה, על שם קנגה, הכל בנסיונות לגרום לילדה להכניס מעט סידן לעצמותיה הרוחפות. העוגה מכילה בעיקר גבינה לבנה, 5%, כך שהיא די דיאט, וממש לא נגיד איזו גירסה אנחנו מעדיפים.
    בשנות השבעים והשמונים, השנים של ילדותי, הייתה נהריה עיר של אופניים. אמא שלנו הרכיבה אותנו, הגדולה מאחור, הקטן מלפנים אל הים, והנסיעה הזאת, המקפצת, המענגת בציפייה, צרובה בי לעד עם השיר הזה: "יוֹם יוֹם אֶל הַיָּם / יָם זֶה הַכָּחֹל / בְּמֵימָיו אֶרְחַץ / אֶתְפַּלֵּשׁ בַּחוֹל…".
    הנה שלושתנו

    הרבה שירים היו בילדותנו. היו התקליטים (טיקיליטון של חוה, מה עושים דגים בגשם עם דליה פרילדלנד ואלי גורנשטיין, כל תקליטי הפסטיבלים, ושאר להיטי הזהב של שנות השבעים ותחילת השמונים), אבל היה גם הפסנתר, ואמא שניגנה ושרה איתנו מהספרים של נורית הירש, נעמי שמר, אפי נצר, ואפילו מתי כספי כספי ויוני רכטר, קשים השניים האחרונים.
    הרבה שירים, והמון רדיו, כמובן תכניות הצהריים של ילדותנו עם יצחק נוי, נילי המאירי, רעיה אדמוני, דוד גרוסמן וכל החבורה, אבל גם בבגרותנו הרדיו תופס מקום של כבוד ובעיקר פולקלור בחיי משפחתנו. הרי בינינו, תכניתו של מולי שפירא בלתי נסבלת. אבל שישי אינו שישי בלעדיה.

    אני אוהבת פנקסים. בסגול. ירושה מאמא. יש לי מגירת גרביים ענקית מלאה בפנקסים ריקים, מתוצרת מ'וגי, מולסקין וזיופים של אופיס דיפו. כי כל פנקס הוא פוטנציאל למשהו, ואני חייבת שתהיה לי מגירה מלאה בפוטנציאל. של רעיונות, של דברים לעשות, של הבטחות, של גם אני רוצה לחיות נכון.

    הייתי בחוג בלט. אני לא יודעת למה. אני רק זוכרת את האימה המצמיתה מבחינות סוף השנה, עת הגיעו הבוחנות הקפוצות והמטופחות, גילות אלמגוריות זרחוביצ'יות מפחידות עם מבטא אנגלי. לא הבנתי כלום, ותמיד קיבלתי ציון בינוני. ויש לנו עדות, כי אמא שלנו שמרה את כל התעודות מכל החוגים, לדורותיהם.
    אמא שלנו די אהבה לדבר בטלפון, ההוא הבז' עם החוגה. כאן, בשיחה עם רותק'ה, שהיא הדודה האהובה. תמיד (עד היום אמא?) משרבטת את אותם ציורים, מין פרופילים עדינים של נשים וגם רקפות, בקו אופייני ועיקבי, שסיון היטיבה לתארו, בציור הימני העליון. השיחה נמשכת ונמשכת. והטקסט, מחווה מרומזת ליקיר כל הדורות, אפרים קישון שהיה שח עם דודו שעות בטלפון, וביאושו היה תולה השפופ, ופולט בשארית כוחותיו אחת לרבע שעה – "מה אתה שח…"
    לפני ימים אחדים, פערה האדמה פיה ובלעה את צרור המפתחות שלי, בתוך הבית. היה זה ערב, ואני מיהרתי לצאת, לקחתי את המפתח ספיר וטסתי תל אביבה בטקסי ספיישל, בעודי מדחיקה את תלאות יום המחר. לשכפל מפתח, לשכפל, האל יודע איך, שלט לאוטו, לנסוע עד רחוב הירקון ולרכוש שלט חדש לחניון, וכל זה במונית, כי אין לי שלט לחניון, וכן הלאה וכולי. בבוקר, רגע לפני שהיגעת מתחילה, טלפון לאמא, הידעונית, אמנית מציאת החפצים האבודים בכח המחשבה. זה לא פשוט. צריך אורך רוח כדי לשרוד את השיחה. אמא שלנו תצווה עלייך לחפש את החפץ האבוד במקומות שברור לך שהם לא שם, ולכן לא תחפשי שם. כי זה מעצבן ומיותר. אבל העניין הוא שזה שם. בדיוק. מאחורי הכרית של הספה. אבל אמא, מה הקשר, למה שזה יהיה שם? ולפתע דממה. והקלה. וצחוק גדול. שוב היא עשתה את זה. מצאה חפץ בכח המחשבה.
    אלוהים אדירים, כמה שזה מביך, בול באמצע גיל ההתבגרות, לקרוא בכינוי המופרך ביותר והמוזר ביותר, ליד חברים, בתחנת האוטובוס ליד החטיבה. סיון האומללה, נדמה לי שטרם התאוששה מהבושה.
    ורדה ועדנה, אתן בפוסט!
    ההורים שלנו אוהבים חופשות בחו"ל, וגשם לא מפחיד אותם. כי בשביל זה יש מטריה. ענקית. איכותית. שחבל לזרוק. ולכן יש לארוז אותה ולשלוח אותה ולהביא את האביזר המגושם מאירופה הגשומה לארצנו השחונה, שישכון לו שם במצבור, לנצח.
    אמא שלנו מכירה את השמות של כל הפרחים. התורמוס, קרוי אצלנו תרמוס, בחיבה ובחמלה, על שום שיבוש לשוני של דליה ז"ל, החברה האהובה.
    אני והורי סיירנו המון בירושלים, וזוהי כבר תחתית הפוסט אז לא אכפת לי להודות, במסגרת קורסים של יד בן צבי. ירושלים באמת מאוד מעניינת, וגם ההסברים של המדריכים (הדי מדהימים בידענותם יש לומר), אבל, בינינו, זאת רק דרך ראויה וחינוכית להרוויח את החומוס של העיר העתיקה.
    לאמא שלנו יש כשרון, תעוזה ונחישות לזהות את פירות ארצנו צומחים מעבר לגדרות אסורות, ולקטפם, בהתאם לחוקי הגמרא או תוך התעלמות מהם. ועל שום כך, אנחנו יודעים את ההבדל.

    אמא שלנו אלופה בחיקויים. לא הרבה אנשים יודעים, אבל יש לה את זה. מורות מבית ספר, ספרניות חמורות סבר, קרובי משפחה, ר"ל, וגם את הכרוז של המשביר לצרכן בנהריה. המשביר הוא שכיית חמדה תרבותית. כמו האל קורטה אינגלז למדריד, כמו הגאלרי לפאייט לפריז, כמו הקה-דה-וו לברלין, כך המשביר לנהריה, ואני גאה לבשר, שפעם אמא שלנו זכתה בסכום הקניה (היה זה רק דאודורנט, מאם, לצערנו), ובפעם אחרת זכתה במכונת כביסה!
    והרי פוסט בלי חתולים אינו פוסט. זהו מנגו, החתול שכבר איננו, בחמקו לחדר השינה של ההורים, בוחר את המיקום המובחר ביותר, בול על הכרית של אמנו, שאיך לומר, לא בדיוק אוהבת חתולים.
    כמו הפוסט הזה, גם שיחה עם סבתא נחמה, אימה של אימנו, זה דבר שקשה מאוד לגמור. חמש הדקות האחרונות של השיחה מוקדשות לברכות ואיחולי פרידה, ובראשן "כל טוב" האהוב.
     אמא שלנו הולכת למקהלת מטה אשר כבר שנים. שם שרים יצירות קלאסיות. אולם בילדותי, הלכה למקהלה שבה שרו שירים ישראליים, ועודני זוכרת את המחברת המצהיבה עם מילות השירים בכתב יד.
    ומכאן, השירים של פעם נצרבו בי, ומחיים ברגע ילדות ומשפחה אוהבת. כשחשבתי איזה שיר ראוי לו ללוות אותי בכתיבת הפוסט, מיד עלה לו זה, לאה גולדברג, מוני אמריליו, ודווקא לא בביצועה של רוחמה, אלא ביצוע חדש, וכל כך נוגע של עילי בוטנר וילדי החוץ.

    בשעה טובה המשכיחה כל צער.

    ותודה לאלון ברנר הנהדר, שבזכותו הכרתי את הביצוע הזה.

     

    השאירו תגובה

    • *שדות חובה

    1. מה עוד אפשר לומר?
      תודה על הפוסט הנהדר!

      רותי ק. 09.04.2012
    2. שלומית, את כל כך מוכשרת שזה מעורר קנאה.
      הפוסט הזה כולו שירה צרופה, געגועים ואהבה.
      אשרי אמא שלך שיש לה בת כמוך.
      ובלי קשר, דידי פגש אתמול את סיון בעולמות. עולם קטן.

      תמי 10.04.2012
    3. הגעתי דרך תמי ואני מסכימה- מעורר קנאה כשרון המילים הנהדר שלך! והאיורים של סיון מקסימים גם הם.
      ואגב… סליחה, אבל חייבת לשאול… האם זו את שלומית שפגשתי לפני (כמעט) שני עשורים בביתה של תמי, לאחר השהות בצ'ילה? כי אם כן… פתאום נזכרתי שכבר אז התאהבתי ;-)

      מירי 11.04.2012
    4. היי
      היי מירי, כיף שאת כאן, ותודה! אין כמו אהבה נושנה, אבל זאת לא אני מלפני שני עשורים…

      shlomit 11.04.2012
    5. הרגשתי בקסם מתמשך, אצילות ושלמות , אהבה וחסד העברת כאן. אשריך ואשרי אמך ושאר בני המשפחה. מזל טוב לאמא שלך!
      זו בעיני איכות של אמנות

      שרה בכור 14.04.2012
    6. נפלא. פשוט נפלא

      maya100 15.04.2012
    7. תודה מאיה, שרה, מירי, תמי, רותי. גיליתי שיש כאן רוב נשי. מה רע לנו?

      shlomit 15.04.2012
    8. עונג!

      לירון 09.05.2012
    9. תשמעי, נשמע שכתבת על אמא שלי וגם בתמונת בגד הים, מה זה צריך להיות?!.

      טוב, מכיוון שיש כאן במגיבות לפחות אחת שיכולה להפריך את הטענה הזאת, אז אני נאלצת לדייק: גם לאמא שלי כוחות מצאנות שלא מהעולם הזה. אז למה חשבתי שמדובר באמא שלי לרגע? אולי כי גם אנחנו מאוד אוהבים אותה. זה למה.

      כמה אהבה ואיזה כיף לכן ולכם.

      כנרת 13.05.2012
    10. אוי אלוהים, אני הזנחתי ושיתוק הכתיבה אחז בי. אולי בזכותך אשוב בקרוב. ותודה. יש לי קוראת סלב.

      shlomit 13.05.2012
    11. פוסט מקסים! ושיר הסיום – שיר ילדות אהוב במיוחד, תודה (:

      דניה 29.05.2012